אודות הקובייה המודרנמסורתית

עולם של מתחים

עולמנו רווי מתחים. אבני היסוד שלו הן יסודות מנוגדים, שלא לומר הפוכים זה מזה: חדש מול ישן, שמים מול ארץ, פנים מול חוץ. כפי שמלמד רבי נחמן מברסלב, מתח אינו בהכרח אויב השלום – יש מחלוקת "לשם שמים" שהיא בעצמה סוג עמוק יותר של אהבה ושלום, "דעת גדולה יותר מדעת של שלום קר". כמו מעגל חשמלי הנוצר מן המתח שבין מטען חיובי לשלילי, כך גם ברוח: כאשר הקטבים המנוגדים מתחברים ומתאזנים, הם מפיקים אור ותנועה. כאשר האיזון מופר, נוצר נתק, וחשכה משתררת.

בדורות האחרונים, במשהו שהשתבש ב"הנדסת החשמל" שלנו, אנו חיים בעולם שבו מפגשים בין קודש לחול, יהדות ודמוקרטיה, תורה ומדע, מסתיימים לרוב בעימות ולא בסינרגיה. כדי לתקן זאת, יש צורך להבין תחילה כיצד בנוי המתח הזה מלכתחילה – ולשם כך משמשת דימוי הקוביה.

הקוביה: שישה צדדים, שלושה צירים

לכל עצם בעולם שישה צדדים, המתחלקים לשלושה צירים מנוגדים: קדמי-אחורי, עליון-תחתון, ימני-שמאלי. דימוי זה, המבוסס על תיאור השל"ה, מלמד שכל נקודה בעולם חגה סביב מרכז אחד שממנו היא יונקת, וששת קצוותיה הם זוגות המתאזנים סביבו.

באותו אופן ניתן לתאר את נטיות הנפש האנושית ואת דפוסי החשיבה של תרבויות שלמות כקובייה בעלת שלושה צירים:

• ציר חדש–ישן: התנועה, החידוש וההתקדמות מול העצירה, השמרנות והנאמנות לעבר.
• ציר שמים–ארץ: הכמיהה לנשגב ולקדושה מול המחויבות לחומר ולמציאות הארצית.
• ציר פנים–חוץ: הזיקה לביתיות הפרטיקולרית, הסגורה והמוכרת, מול הפתיחות למרחב האוניברסלי הרחב.

כאשר ששת הצדדים הללו פועלים יחד באיזון, הם אינם סותרים זה את זה אלא מרכיבים מערכת שלמה – "שלם הגדול מסך חלקיו" – שמאירה את העולם כולו.

הקובייה השלמה: כך התנהל העולם המסורתי

זהו בדיוק האופן שבו התנהל עולם התורה והמסורת בדורות שקדמו למודרנה. חכמי ישראל לדורותיהם לא ראו סתירה בין הצדדים: התורה ניתנה בעבר, וישראל מחדשים בה חידושים בהווה; היא ניתנה משמים, והאדם משיג אותה ומכריע בה בשכלו; היא סוד פנימי של עם ישראל, והיא גם "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". הגר"א, שהיה בקיא הן ב"נסתרות" והן ב"שבע החכמות" גם יחד וציווה לתרגם את אוקלידס ללשון הקודש, והחתם סופר, שקבע גם כי "החדש אסור מן התורה" וגם ש"כל המוסיף לחדש הרי זה משובח" – שניהם גילמו קוביה שלמה שבה הניגודים אינם מבטלים זה את זה אלא ניזונים זה מזה.

השבר המודרני: כשהקוביה נחצתה לשניים

עם העידן המודרני, פורקה הקוביה לשני חצאים דיכוטומיים העומדים זה כנגד זה: החדש, הארצי והאוניברסלי-פתוח מצד אחד; הישן, השמימי והפרטיקולרי-סגור מצד שני. כל צד ראה בשני איום שיש לבטלו ולא קוטב שיש להשלים עמו. תפיסה זו, שיובאה במידה רבה מהתפיסה הדיכוטומית הנוצרית (הפרדה מוחלטת בין רוח לחומר, בין ברית "חדשה" ל"ישנה", בין אוניברסלי לפרטיקולרי), יצרה עולם "תקול": מעגל חשמלי שבור, שבו הצדדים מפחדים זה מזה במקום להאיר יחד.

בעולם הישראלי, קו שבר זה מוכר עד מאוד: השיח על "ישראל ראשונה" מול "ישראל שנייה", דת מול חילוניות, ליברליזם מול שמירת מסורת – כל אלה ביטויים לאותה קוביה שבורה. ואכן, שני החוזים הישראליים הקודמים ביטאו כל אחד את אחד מחצאי השבר: החוזה הראשון ("כור ההיתוך") ביקש לכפות אחידות הגמונית על חשבון הפרטיקולריות; החוזה השני ("מדינת שבטים") ביקש להיפך – ריבוד למגזרים סגורים על חשבון השותפות הכוללת. שניהם, כל אחד בדרכו, לא הצליחו להחזיק את שני צדי הקוביה יחד.

המהלך העולמי: צמיחתו של הסדר המודרן-מסורתי

בעשורים האחרונים, ומתוך קריסתן של האידיאולוגיות הגדולות של העידן הפוסט-מודרני, מסתמן ברחבי העולם ניסיון לחבר מחדש את שני חצאי הקוביה – לא לחזור לדיכוטומיה הישנה, ולא להישאר בפירוק הפוסט-מודרני, אלא לבנות סדר מודרן-מסורתי חדש.

ראשית הדרך מסומנת במפגש ההיסטורי (ינואר 2004) בין הפילוסוף החילוני יורגן הברמאס לקרדינל יוזף רצינגר (לימים האפיפיור בנדיקטוס ה-16): הברמאס, ששלושה עשורים האמין ב"תזת החילון" – שהדת תיעלם ככל שהמודרנה תתקדם – הודה כי המציאות הפריכה אותה, וטבע את המושג "חברה פוסט-חילונית", הקוראת ללמידה הדדית בין דת ותבונה. מהלך זה קיבל ביטוי מוסדי ופוליטי ב"מסמך האחווה האנושית" (אבו דאבי, 2019) בין האפיפיור פרנציסקוס לאימאם הגדול של אל-אזהר, בהסכמי אברהם (2020) ובהקמת "בית המשפחה האברהמית" (2023) – מתחם המציב שלוש דתות על גבי פלטפורמה אזרחית-חילונית משותפת, ובכך מחייב את הדתות לתרגם את מסריהן לשפה אוניברסלית של קיום משותף, בלי לוותר על ייחודן.

7 באוקטובר 2023 הוא, במובן זה, קריאת השכמה גם לישראל: השיח המודרן-מסורתי המתפתח בעולם דילג עליה, שנותרה עמוק בתוך הדיכוטומיה הישנה בין דת לחילוניות, בין יהודי לדמוקרטי, בין מזרח למערב.

הקובייה המודרנמסורתית והחוזה השלישי

החוזה השלישי הוא הצעה לתרגם את המהלך המודרן-מסורתי העולמי הזה למדיניות פנים-ישראלית – לא כחזרה לקוביה הפשוטה של העולם הקדם-מודרני, וגם לא כהמשך לשבר הדיכוטומי המודרני, אלא כהרכבה מחודשת ומודעת של הקוביה, בעולם גדול ומורכב בהרבה מזה שקדם למודרנה.

זו הסיבה שהחוזה השלישי בונה את הבית הישראלי המשותף משלושה מרכיבים המקבילים בדיוק לשלושת צירי הקוביה:

• השלד (חוקה, חוקי יסוד, זכויות וחובות) – מבטא את הצורך במסגרת אחת יציבה, אחידה וחדשה, המחזיקה את כל הבית ללא הבדל דת וגזע.
• הסלון (הנרטיב והזהות המשותפים) – המרחב שבו נפגשים ה"ישן" (הסיפור היהודי בן 3,000 השנה) וה"חדש" (הסיפור הישראלי הצעיר), לא כתחליף זה לזה אלא כשני סיפורים המזינים זה את זה.
• החדרים (הזהות הקהילתית הפרטית) – מבטאים את ציר הפנים-חוץ: הזכות לשמור על עולם פרטיקולרי סגור וחם, לצד השותפות בבית הרחב והפתוח.

ה"חולין" – המושג המרכזי של החוזה השלישי – הוא בדיוק הניסיון לנקד מחדש את המרחב שבין קודש לחול לא כניגוד דיכוטומי אלא כשני צדדים המשלימים זה את זה, בדיוק כפי שהמסורת היהודית מעולם לא ראתה בקוביה שישה צדדים מנוגדים, אלא ששה צדדים החגים יחד סביב נקודת מרכז אחת. וכפי שכתב המהר"ל: כל חלופי המציאות, על כל ניגודיהם, שייכים לאחד – ומכאן יונקת הקוביה כולה את חיותה.

הקובייה המודרנמסורתית, אם כן, היא סמל מארגן לרעיון המרכזי של החוזה השלישי: לא בחירה בין המודרני למסורתי, בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, בין השמימי לארצי – אלא הרכבה מחדש, מתוך ענווה ולאחר לקחי המודרנה, של קוביה אחת שלמה, שבה כל הניגודים פועלים יחד ומאירים את הבית הישראלי המשותף.